30 שייחים בדואים מגיעים לבית האמנים

בית האמנים על שם יוסף זריצקי נמצא קצת בצד. לא רחוק מקניון לב העיר השוקק ויש בו תערוכות מעניינות. הזדמנתי לשם לתערוכת הצילום המעניינת של אריאל ואן סטרטן, "שלושים השייחים הבדואים בנגב".
בדואים בנגב? זה סקטור שהמדינה הזניחה אותו מאז הקמתה, הוא אומר. מבקשים להעביר אותם מתרבות של נדידה לתרבות של ערים. כדי לעשות זאת, יש לפעול ולא להכריח. אמר והסכמתי.
על תערוכת הצילום שלו הוא אומר ״היום אני מבין כמה הפרויקט חשוב מבחינה אנתרופולוגית וחברתית". הצילום הזה יישמר ויראה תמונה של החברה הבדואית במעבר בין הדורות.״
בתערוכה מוצגים 30 פורטרטים בגודל טבעי של השייחים הבדואים, שמנהיגים כרגע את צאן מרעיתם בנגב. הם מופיעים, כפי שבחרו, רובם בגלימות מקוריות ובודדים בלבוש מודרני. "השייחים הם הנציגים של שבטים או קהילות; הם אמונים על פתרון בעיות שיש לאנשים, אם בסכסוכים או בעזרה אישית ומול הרשויות".
אריאל פון סטרטן עלה לארץ כילד בגיל 7 מארצות הברית והמשפחה התגוררה במרכז קליטה בשכונת צפון ד׳ בבאר שבע. "הייתה קליטה מאוד קשה ולא נעימה", הוא נזכר ומוסיף שמגיל צעיר היה זה חלום שלו לצלם את השכנים שראה מחוץ לשכונה. "המדבר היה בקצה הרחוב שלנו וכשנחשפתי לבדואים, שמסתובבים שם, עלתה בי סקרנות גדולה. כמה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באוהל אירוח בדואי, שנקרא שיג בערבית. טיילתי עם אחי במדבר והזמינו אותנו פנימה. שם התחיל סיפור האהבה שלי איתם. סיפור אהבה שכעבור עשרות שנים הפך לתערוכה מעניינת.
כשהיה צעיר יצא ואן סטרטן ללונדון, הפך לצלם מקצועי. כשחזר אחרי 20 שנה, גילה מציאות שונה וכואבת אצל הבדואים. "הרגשתי שכל מה שחוויתי וראיתי הולך ונעלם… בזמן הצילומים הבנתי שהחברה הבדואית שונה ומשתנה במהירות. הבנתי שזה הזמן לתעד את השייחים לפני שנאבד את הדור האחרון והמסורתי. הם לא חיים באוהל כמו פעם".
ביקשתי מכל אחד שיעמוד ב״שיג״ שלו: אוהל האירוח והמקום הכי חשוב, שם מקבלים אורחים, אוכלים, והילדים לומדים שם את המסורת.
הוא לא עשה זאת לבד. שותפו, סאלים אלטורי, הוא בדואי מרהט, שלמד שנים בגרמניה. "בזכותו נתנו בי אמון והוא יכול היה להסביר להם את חשיבות הפרויקט". המצולמים מאוד שמחו ללבוש את מיטב גלימותיהם ובתמונות הם ממש נראים במיטבם – בתלבושות מסורתיות ומיעוטם בבגדים מודרניים.
כאשר מסיירים בתערוכה, שממלאת את קירות הקומה השנייה של בית האמנים, לא רואים את ההשקעה. אבל הפרויקט לקח כמעט ארבע שנים בגלל הקורונה, חגים, מוות ושתי מלחמות שעיכבו אותם בדרך.
הצלם שאוהב את התערוכה (והזיכרונות) מציין, ש"התיעוד הזה יישמר לדורות, ויראה תמונה של החברה הבדואית במעבר בין הדורות. השייחים הבאים – כבר יש שניים חדשים – הם דור שגדל לאינטרנט, למציאות מודרנית של חיים בתוך עיר.
"אני מרגיש, שזה הפרויקט הכי חשוב שצילמתי עד כה ומאוד מתרגש מהפתיחה", כך ואן סטרטן.
הצילומים הם בגודל של 2 מטר על מטר עשרה.
"אני רוצה לציין שכל תמונה כזו מאוד יקרה. חברת 'אפסון אירופה' תרמו את כל הנייר והדיו וממש לקחו חסות על הפרויקט. כל שאר ההוצאות שולמו בתרומות של אנשי עסקים בדואים. כך שהפרויקט הזה הוא פרויקט חברתי נטו, דבר שעוד יותר מרגש", אומר הצלם.
אריאל ואן סטרטן: חשוב לי שאנשים יבואו לראות ולהכיר את החברה הבדואית כפי שאני מכיר אותה. אולי התערוכה הזו תוכל לתרום לצעד קטן בדרך להכרה בחברה הזו, ואינשאללה שההזנחה של שנים את החברה הזו תשתנה ויתחיל שיג ושיח משמעותי לעזור להם כמו לכל תושבי ישראל.
התערוכה בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, פתוחה עד 25.9

כל שייח בחר את המקום להצטלם בו. כאן – בבית הקברות של העדה.

פורסם על ידי Yairdk

I pensionair for 15 yaers from press.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: